בעולם שרץ קדימה בלי לעצור, יש נשים שבחרו ללכת לעומק. לא לרדוף אחרי הטרנד הבא, אלא לשאול את השאלה הקשה יותר. מה האדם שעומד מולי באמת צריך? מה יגרום לו להרגיש שהוא חי, לא רק מתפקד?
כשנשים בוחרות לעצור, להקשיב ולהעביר הלאה, העולם נראה קצת אחרת.
לכבוד יום האישה הבינלאומי, לאה ואנוצ’י ישבה עם המעצבת אורלי רובינזון, שמחברת בין אדמה לאסתטיקה, בין עבר לעכשיו, לשיחה שנגעה בכל מה שחשוב: מאיפה מגיעה ההשראה האמיתית, מה הרגע שבו מוצאים את הקול שלך, ולמה עבודת היד היא לא נוסטלגיה אלא עתיד.
מי השפיעה עלייך בדרך, ואיזו דמות נשית את רוצה לפרגן לה?
יש שם אחד שעולה לי מיד כשחושבת על גאונות, טריישיה גילד. כשרונית, יצירתית, צנועה ויפה. הספרים שלה הם לא סתם קטלוגים, הם כלי מכירה של הקולקציה שלה, ובעיניי זו חשיבה עיצובית ועסקית בו זמנית. נדיר ומרשים. היא מוכיחה שניתן להיות אמן ואיש עסקים גם יחד, מבלי לוותר על אף אחד מהשניים.
אבל אם אני חושבת על הנשים שהיו חלק ממשי מהחיים שלי, אלה שלוש: חוה ביטרמן, מורה גדולה שלימדה אותי עיצוב רגשי עוד לפני שמישהו קרא לזה כך, היא פשוט בנתה בתים שמרגישים, בתים שנושמים. עירית מונג’ק, שמגלמת בעיניי את השילוב המושלם בין רגש לגאונות, כל פרויקט שלה הוא שיחה עמוקה בין החלל לנפש. ואילנה גור, שממנה למדתי מה זו נחישות אמיתית, היכולת לדבוק במטרה גם כשהדרך לא פשוטה. כולן, בזמן זה או אחר, היו נוכחות עמוקה ומשמעותית מאוד בחיי, וחלק מהן ממשיכות להיות.
יש רגע שבו הרגשת שמצאת את השפה העיצובית שלך?
הרגע הזה הגיע כשייסדתי את מיזם חזית הבית. פתאום הרגשתי את השפה העיצובית שלי בצורה חדה וברורה, היא קיבלה שם: Hanger Style. סגנון שצמח ישירות מהבית שבניתי במושב עין ורד, בית חווה שכולו מבוסס על האסתטיקה האותנטית של מחסני המשק. החספוס הנכון, החמימות הנכונה, הפשטות שמסתירה בתוכה עושר של פרטים.
לא הייתי צריכה להמציא שפה, היא כבר הייתה שם, חיה בתוכי שנים. מיזם חזית הבית היה המקום שבו היא יכלה סוף סוף לצאת החוצה במלוא העוצמה שלה. וכשדבר כזה קורה, כשהזהות האישית והמקצועית נפגשות לאותו מקום אחד, את מבינה שאת בדיוק איפה שצריך להיות.
עבודת יד ו-Craft הולכים ונעלמים. איך את רואה את מקומם בעתיד?
עבודות יד הן העקבות הממשיות של בני האדם. כשמביאים פריט עשוי ביד לתוך חלל, קורה משהו עדין ועמוק בתת המודע. מרגישים שכבתיות, עומק, נוכחות של רגש שאי אפשר לשכפל במפעל. זה הזמן שמישהו השקיע, הטעויות שתוקנו, ההחלטות הקטנות שהפכו לפרט מושלם. כל אלה נשארים בפריט, ומשם עוברים לחלל כולו.
במיזם חזית הבית זה לא רק תפיסה, זה מציאות חיה ונושמת. יש שם מרחבים שלמים המוקדשים לעבודת יד: נגריה, סדנה לשיפוץ רהיטים, סדנת גופי תאורה, סטודיו לאמנות ועוד. כי אנחנו מאמינות שהיצירה לא שייכת רק לאמנים, היא שייכת לכל מי שמוכן לגעת, לנסות, לטעות וליצור משהו שהוא שלו לגמרי.
תודה רבה לאורלי רובינזון, כותבת ספרי עיצוב ומייסדת מיזם חזית הבית, מרחב יצירתי וייחודי שמחבר בין עיצוב, אומנות ועבודת יד, ומוכיח שהשפה העיצובית האמיתית תמיד מתחילה מהשורשים.
